הפרקטיקה של רחם ביתי כולל "טקס" מרכזי, בו כל אחד מהנוכחים מספר את אשר על לבו, את מה שמתרחש בחייו בתקופת ההווה הקרוב של קיום הפגישה. במהלך הסבב הזה מקפידים חברי הקבוצה לשמור על שקט בעודם מאזינים לשיתוף של אחד מחברי הקבוצה.
לא תמיד זה פשוט להימצא במצב הזה, של לשמור על שקט בעוד מישהו מדבר. היינו רוצים להעיר דבר מה, להציע, לתקן, להוסיף, לעזור, לתמוך ואולי גם למחות, להתווכח או להעמיד את הדובר על טעות שלו, כביכול. אך אם נעשה זאת נפריע למרחב השיתוף של הדובר ונהפוך את המפגש לדיון יום יומי שהופך במהרה לא ממוקד ואף מעייף ושטחי.
כאשר אנחנו מספקים לאדם את ההקשבה השקטה עם כבוד מלא לסיפור שלו ולתכנים שהוא בוחר לשתף ולחשוף, אנחנו בעצם מתרגלים ומטפחים אווירה של אהבה בתוך הרחם הביתי. הקשבה שותקת נותנת לדובר את המקום לחוש שמקבלים אותו כמות שהוא, ללא שיפוטיות, ללא הערות, ללא תיקונים. כמו שהוא, נטו. מהמקום הזה גם יש באפשרותו להתחבר בתוכו לתחושות של נינוחות ואהבה בתוך הקבוצה.
גם אלה שמאזינים בשקט מתרגלים סוג של "שקט פנימי" בנוכחות אחרים, בעוד סיפור רגשי של אדם אחר נפתח בפניהם. במצב כזה הם פותחים בתוכם את דלתות האהבה של עצמם כמו גם את החמלה הטבעית שבהם, שמורגשת באופן מהותי יותר תודות לשקט הפנימי שהוא תוצר של אותו שקט חיצוני שכולם שותפים ליצירתו.
ועוד מעבר לזה, החלל כולו, בו מתקיימים שיתופים בהם הקהל סופג, מכיל, מאפשר ומזין (מייצר "רחם") הופך כך, בתוך השקט הזה, לחלל מרפא, מרכך ומרגיע, חלל שזורמת בו בשקט ובעצמה, אהבה שנוצרת על ידי כל הקבוצה יחדיו.
רחם ביתי הוא מיקרוקוסמוס לקיום נרחב יותר, בו לכל אחד יש מקום, באהבה. יש רגעים שאנחנו מקבלים מהקבוצה ויש רגעים שאנחנו אלה שנותנים במסגרת הקבוצה, לאחרים. כך יכול להיות גם במרחבים מורכבים יותר, בהם אנשים שותפים כמשפחה, חברים, תושבי שכונה, עיר, מדינה, עולם.
